סוף העולם כפרה
זה הרגיש כאילו סוף העולם הגיע. זה הרגיש כאילו כולם שפויים ורק אני משוגעת, כאילו כולם נורמליים ורק אני לא, כאילו סוף העולם הגיע ולאף אחד לא אכפת. לרגעים הרגשתי כאילו גם לי לא אכפת, שהדבר שאני הכי רוצה זה שהכל ייעלם, כולל אני, שהכל יחדל להתקיים וייבלע אל תוך ריק אינסופי. סוף העולם הגיע, כפרה, הוא אמר ונגע בלחיי ספוגת הדמעות. הוא לא שאל למה אני בוכה ואני לא סיפרתי לו, שאולי אני בוכה מאושר, אושר כי למרות שזה סוף העולם, הוא איתי ואולי למרות הכל זה נראה שגם אם זה סוף העולם, בחדר האפלולי שבו היינו זה היה עולם אחר, לא כזה שנכחד אלא כזה שנולד. סוף העולם, הא. לחשתי. מי צריך את הסוף אם פה זו רק ההתחלה? שאלתי. הוא הניד ראשו בשלילה. זו לא ההתחלה או הסוף, זה האמצע. זו רק נקודה שבה אנחנו ניפגשים, אבל האמת היא מותק, שזה כן סוף העולם , כפרה. חייכתי. גם אם זה סוף העולם, אולי זה סוף טוב ואם לא טוב, זה עדיין לא הסוף… סוף העולם, כפרה.